All Posts

X לרוב מדברים על שתי טכניקות עיקריות בצבעי מים: רטוב על רטוב  – ציור על אזור רטוב בדף, שכבר נצבע ועדיין לא התייבש. רטוב על יבש  – ציור על אזור יבש. אבל את הטכניקות האלא אפשר לפרק גם ל תת-טכניקות . כשמפרקים את תהליך העבודה לפעולות קטנות ונותנים להן שם, קל יותר להבין, לתרגל ולפתח מיומנות. משהו בסגנון “הפרד ומשול” – רק בצבעי מים. וזה בדיוק מה שמופיע בסרטון הבא: תרגיל ציור של כף יד, שבו אני מתרגלת ומדגימה שתי תתי-טכניקות: טכניקת הגרירה (Dragging) מניחים צבע מרוכז על הנייר. לאחר

אתגר 36 פורטרייטים עצמיים יוצא לדרך! אלו השלישייה הפותחת של האתגר, ואני סקרנית לגלות אילו יוולדו עוד בהמשך החודש: שלושה פורטרייטים עצמיים הראשונים של האתגר. השתמשתי בטכניקה שהצגתי בפוסט הזה   מהו האתגר? לצייר 36 פורטרייטים עצמיים בחודש הקרוב, עד יומולדת 37 שלי שיחול באמצע מאי. אימצתי כהשראה מסרטון יוטיוב של האומנית הקנדית הנפלאה Dominique Jolly Art  :   ההתמסרות לאתגר הזה כל כך רוממה את מצב רוחי. אחרי ימי שפל ודכדוך. ואז הבנתי - בחרתי באתגר שמייצר לי בתוך החיים שגרה, סדר, ר

הכל התחיל בהתראה המקדימה שלפני האזעקה. מכיוון שידעתי שיש עוד זמן, החלטתי שאני מחכה מחוץ למיגונית, כי למרות שמלחמה וקשה, מזג האוויר מצוין והטבע כמו לא יודע דבר על המתרחש. ברגע הזה קלטתי את זה: הצללים הנופלים על החניה בחצר. נזכרתי באומנית הנפלאה Sarah Van Der Linden  (המוכרת כ-Mirglis) ובציורים הבוטניים האורגניים שלה שניסיתי לחקות בעבר. בנסיונות הקודמים שלי, הצורות יצאו מעט מאולצות , ופתאום נפל האסימון: אני יכולה להיעזר בצל עצמו ככלי לציור. יוצרות עם צל – המדריך המלא הטכניקה הז

את היצירה אי אפשר להכריח היא כמו חיה שיש לה תנועה משלה ורצון משלה, היא חיה בי אך היא לא אני, והרצון שלה והרצון שלי לפעמים מתמזגים ולפעמים נפרדים, ואני יכולה לשדל, ואני יכולה לשחד, ואני יכולה להזמין אך אני לא יכולה להכריח.   ואם אני אכריח, אם אני לא נותנת לה לרצות מעצמה. זה כואב בגוף זה כואב בנשמה, והגוף שלי נזכר בפעם ההיא שהייתה, כשניקזו ממני את הרצון וגדעו את ההבשלה, פגיעה שעד היום מזהירה אותי מעצמה   מעצמי. לא להכריח ובמקום, להניח לה להיות מי שהיא.

כאילו הכל הצטבר עוד ועוד ועוד עד הקריסה. כל צעד על ההר החזקתי יותר חזק, השתדלתי עוד קצת, מצאתי עוד מאגר אנרגיה לזמנים קשים שטרם ניצלתי, השתמשתי. אבל כמה אפשר להחזיק ככה. בסוף התפרקתי.   בסוף התפרקתי, והדבר המפתיע הוא שזה דווקא היה נעים. היה חלק לא  נעים בכלל, רדוף אימה, פחד מה יקרה, מה קרה, פחד זהותי ממש, זהות שמתפרקת. אבל אמרתי, הכל אבוד כבר, ומה עוד יש להפסיד, אז הנחתי עוד כתם ועוד קו ועוד קשקוש מקושקש וזו הייתה חירות של ההפסד, חירות של אני לא עולה יותר בשום הר ואין לי שום

הבוקר חלמתי חלום  (חלום שהפציע בין התראה לטיל לבין אזעקה שלא הגיע בסוף לשמחתנו). בחלום המצאתי מילה חדשה: אלינות. את המילה המצאתי מתוך כך שלקחתי את האות מ' במילה אלימות, והחלפתי אותה באות נ'. אלינות. והרגשתי בחלום שיש כוח בהחלפה הזו, ויש בה כמו הוצאת העוקץ מהאלימות הגואה בעולם, והחלפתה במשהו אחר, משהו לא אלים, משהו אלין. מצחיק נכון? תוך כדי החלום ניסיתי לחשוב, מה המשמעות של המילה אלינות? כלומר איזו משמעות יכולה לתת למילה שתתאים ותוכל באמת להיות תחליף נאה ומוצלח לאלימות? עד עכש

וכל מילה נוספת מיותרת, לא? 😉 מירי ובכל זאת אכתוב עוד משהו... אני מוצאת שצריכה של חדשות עוד ועוד היא ממכרת ושואבת ומעניקה כמו תחושה של אשליית שליטה אך בו בעת מחזקת תחושה של חוסר אונים וכאב גדול. כשאני מצליחה להתחיל באיזושהי פעילות יצירתית (וזה יכול להיות אחרי הרבה זמן שאני מרגישה תקועה ולא מסוגלת לכך), אני מרגישה שוב את כוחותיי, את יכולותיי, ותחושה שיש לי משמעות בעולם. זה ממש נעים וטוב לי. אז אני מזמינה אותך גם, במידה שאת יכולה כמובן, בעת שאת יכולה... סגרי את הטלוויזיה. השתיק

יצירת דיוקן עצמי יכולה להרגיש לפעמים כמו משימה מרתיעה. איך מתחילים? איך שומרים על הפרופורציות? ואיך מכניסים פנימה את הנגיעה האישית שלנו? לא לכולנו יש מיומנויות רישום מרשימה. למעשה אני כלולה בקבוצה זו! מתוך המוגבלות הזו שלי, בניתי טכניקה מעורבת שעוקפת את הצורך בלרשום, ומאפשרת להתרכז בהבעה ובמשחקיות של הציור. תהליך העבודה שמשלב צילום סלפי פשוט, עריכה בעזרת בינה מלאכותית (Gemini – אבל מאמינה שיעבוד עם כלי AI נוספים), וצביעה חופשית בצבעי מים. זהו תהליך שמאפשר לכל אחת – גם למי שחו

הפוסט השבוע הוא על הגישה לתהליכי יצירה של האומנית טרי ראניאן – גישה שהופכת את הסטודיו למיקרוקוסמוס של החיים. היא מזכירה לנו שזה בסדר לא לדעת מה יקרה ברגע הבא, ושבתוך חוסר הוודאות הזאת מסתתרת גם השמחה הכי גדולה – הגילוי. נפגשנו השבוע בסטודיו לאחר שבועיים שבהם הסדנה לא הייתה פעילה בגלל המלחמה. זה היה מפגש שריגש אותי עמוקות. יצרנו בסדנה חוויה משותפת של הנאה עמוקה מהיצירה, פירגון הדדי, שיתוף ויחד שהוא כל כך יקר בזמן הזה. עכשיו כשכותבת על כך אני מרגישה כאילו יצרנו עולם בתוך עולם,

התערוכה מיועדת לכל מי שאנושית, בין אם הציגה או לא הציגה בעבר, בין אם ציירה או לא ציירה בעבר. 2.3.26, 12:45, במיגונית הקשבתי לפודקאסט היום עם פרופ' מולי להד שהוקלט לאחר השבעה באוקטובר. הוא מומחה לטראומה ודיבר שם איך להיות עם הנפגעים מתוך האימה שהייתה. מה שאמר שצריך להנחות זה האנושיות. להיות באנושיות. להביא נוכחות, הקשבה, להיות איתם כפי שהם. בין אם הם רוצים פעילות או לא רוצים פעילות. בין אם שותקים או מתפרצים או בוכים או מנותקים. וזה היה לי כל כך נעים לשמוע, להרגיש את האנושיות ה