תערוכה בנושא אנושיות

התערוכה מיועדת לכל מי שאנושית, בין אם הציגה או לא הציגה בעבר, בין אם ציירה או לא ציירה בעבר.

2.3.26, 12:45, במיגונית

הקשבתי לפודקאסט היום עם פרופ' מולי להד שהוקלט לאחר השבעה באוקטובר. הוא מומחה לטראומה ודיבר שם איך להיות עם הנפגעים מתוך האימה שהייתה. מה שאמר שצריך להנחות זה האנושיות. להיות באנושיות. להביא נוכחות, הקשבה, להיות איתם כפי שהם. בין אם הם רוצים פעילות או לא רוצים פעילות. בין אם שותקים או מתפרצים או בוכים או מנותקים. וזה היה לי כל כך נעים לשמוע, להרגיש את האנושיות הזו רוקמת עור וגידים בתמונת ליבי, רק מלשמוע את הדברים ולדמיין אותם. תהיתי אם במצב הנוכחי יש לי כוח לזה. להיות שם בנוכחות עבור מישהו  אחר איך שהוא ובדרך שהוא, כשאני עצמי כל כך כואבת, עייפה, גמורה, מבולבלת. עכשיו לא אחרי השבעה באוקטובר, עכשיו אחרי יומיים של מלחמה שניה עם איראן. טילים, מרחב מוגן, אזעקות, נפילות, מתים ופצועים, אי ודאות. והאנושיות, כך מולי להד אמר, האנושיות היא הדבר שמרפא אחרי שיש כזה שבר של אמון באדם,  אחרי המפגש עם האכזריות, עם שרירות הלב, עם ההפקרה, עם האדישות. וככה ניצתה בי ההכרה שאני רוצה ליצור סדרה של ציורים, ואולי אף תערוכה שלמה, בנושא אנושיות.

*

מה יופיע בתערוכה? שנייה לפני שהלכתי למיגונית, בין ה"התרעה המקדימה" לבין ה"אזעקה" (שדרך אגב עדיין לא הגיעה אבל בומים אנחנו שומעים יפה יפה בחוץ), פתחתי את המקרר ולקחתי לי עוגייה. העוגייה הזו, חשבתי, היא לגמרי מושא מתאים לתערוכה הזו. עוגייה היא אנושיות, היא משהו שמגיע לנחם, לשמח לבבות. גם אם רק לרגע, גם אם זה רק משהו קטן. אנושיות לא צריכה להיות מעשה גבורה אדיר. אתמול כשהגיע מנקה הרחובות למיגונית והציעו לו כוס מים, זה הכי קטן  שיש, וזה הכי אנושי שיש. מים לזר. הוא התבונן ברצפה, ואני תהיתי מה עובר במוחו. הוא היה שחור, לא ידעתי אם עובד זר או אתיופי ממש כהה מפה. והמחשבות האלה, אין הם בעצמם מחשבות אנושיות? הניסיון לחדור אל מחשבותיו ורגשותיו של אדם אחר? (ומודה – גם לקטלג לקבוצה אתנית...) - גם הן אנושיות.

חשוב לי לציין. כשאני אומרת אנושיות אני מתכוונת ליופי שיש בהיותנו אנושיים. חמלה, אמפתיה, אהבה. לא למלחמתיות, לתחרותיות הרעילה, לאכזריות, לאטימות הלב. ברור לי שגם הם חלק מהאנושי כפי שהתקופה מיטיבה לחשוף. אך זה לא למה שאני מתכוונת. אני בוחרת פה את הפרשנות המקובלת של המילה אנושיות, ואני יודעת שבעצם כך אני גם מצהירה על תפיסת עולמי – האנושי הוא הטוב, המחבר בין בני אדם, האהבה שבנו. לצד עיניים פקוחות להיבטים האיומים והנוראים שיש לבני אדם אני מרגישה שהריפוי הוא באנושיות, כמו שמולי אמר, ושם אני רוצה למקד את המבט ואת היצירה. אולי למקד זה צר קצת. אולי – שם אני רוצה להרחיב את המבט, ואת היצירה.

*

אז עוגייה. ואיש שחור משפיל מבט ושותה מים בתוך מיגונית עם אנשים זרים בזמן מלחמה. ומה עוד אני אצייר? אני כבר יודעת, שחלק מעניין מאוסף היצירות ינבע ממני תוך כדי עבודה, ואני לא צריכה לדאוג. לא הכל ידוע מראש. גם זה אנושי.

*

ואולי בכלל הדבר הכי אנושי במיזם הזה הוא לפתוח אותו לכל מי שרוצה. לכתוב, לצייר – משהו אנושי אחד או יותר. אם זה מצית בך עניין, מוזמנת בשמחה ליצור בהשראת הנכתב כאן ולשתף פה! זה מאוד משמח ליצור ומעניק המון ריפוי ללב. אני מעודדת להניח לציפיות לשלמות ופשוט להתחיל ולראות מה עולה, ולהבחין שכל מה שעולה הוא באמת אנושי, וכל עת שאפשר לפגוש אותו ברכות ובעין טובה, לא משנה זהותו ואיך הוא  נראה, אפשר להרגיש אנושיות מרפאת.

מירי

נ.ב

ביקשו ממני רפרנס לפודקסט עם מולי להד הנהדר. הנה : https://open.spotify.com/episode/1QNV4B9AKfG4iwJJi42BDs?si=u_bnNs-JTOCX1PUFsydZiw